לפי היהדות יש לשמר את הכח החברתי, מצוות רבות לא ניתנות לעשות ללא השתתפות עם הכלל, לא רק במצוות צדקה וחסד אלא גם מצוות הנוגעות לאדם עצמו כמו קרבן פסח במינוי על קבוצה תפילה במניין, ועוד.

אדם שלא מערב דעתו עם הבריות ולא נהפך להיות חלק ממרקם האנושות על ידי נתינה והתחברות גורם נזק לעצמו, כמו למשל חרשות ואילמות הנמצאים בקצה הקיצון של ניתוק האדם מסביבתו, ועל כן מצבם הנפשי והשכלי הגדרתם ההלכתית נחשבים כ'שוטה' עקב הניתוק הסביבתי חברתי.

המחשבה אל האחר דורשת התאמצות ומחשבה שניה, כפי שסיפר הסבא מסלבודקא על עצמו כאשר נכדו שבר את רגלו, לאחר כמה ימים ששמע את המקרה הסביר לסובבים אותו: ברגעים הראשונים לשמועתי על כאב נכדי הרי שליבי התמלא הרחמים, המצפון החל פועם, אך לאחר תקופת מה הרגש חולף הלך לו.

בינותי ביני לבין עצמי כיצד אוכל להרגיש את כאבו ולא את המצפון האישי שלי, והגעתי למסקנה כי אם הכאב לא יהיה רגשי שבן רגע חולף, אלא שכלי בהתאמצות המחשבה בכדי להכנס לעולמו ולמגבלותו החדשה הרי שה'נושא בעול עם חבירו' יהפך לאמיתי.

וכפי שהרב דסלר מגדיר זאת במילים ספורות: "המרחם על הזולת ומטיב עמו משום רחמנות, מבחינת מה מרחם ומיטיב עם עצמו, כי נותן כדי להפיג את צער עצמו"

שורש מנהיגות משה החלה ביציאתו של משה אל עם ישראל "ויצא משה אל אחיו" היציאה מהאוטונומיה הפרטית אל האחר במרחב הציבורי היא יציאה מהדאגה האנכית והאהבה העצמית, אל ערבות האחר ואהבת ישראל.

בזוהר הקדוש מבואר כי כל העוסק בצדקה וחסד שותף להקב"ה בבריאת העולם שגם הוא נבנה בכדי להיטיב עם ברואיו, ההכרה והידיעה בדברים הללו יוצקים נופך של נתינה וחיבור בין האדם לכללות האומה ולאהבת הזולת.

יש אנשים שקשה להם לצאת מעצמם ולחשוב על האחר, הם מתעקשים על דעתם, ויתור ונתינה נחשבים אצלכם למילים גסות והם טרם הפנימו כי ההפסד כולו שלהם, תתנו גם כאשר הרגש לא מונע.

אם לאדם יש אהבה עצמית מוגזמת, חסכנות וקמצנות נמצאים בראש סולם הערכים האישי שלו, כמו גם קושי להרחיב את מעגל האוטונומיה הפרטית למען האחר, הרי שהוא צריך לשאול את עצמו במה מתבטאת יהדותו, ומהי איכות חייו, האם כפקח או כחרש שוטה וקטן?!?

שבת שלום שקטה ומבורכת!